כשהזוגיות במשבר

אחרי שברא את האדם, החליט אלוקים שהגיע הזמן לברוא אישה, ולפני שעשה כן, ביטא את הדינמיקה של יחסיהם: "עזר כנגדו". תיאור זה הוא צמד הפכים קלאסי. "עזר" פירושו עזרה, ואילו "כנגדו" פירושו התנגדות

"אני לא יודע", הוא הודה. בהתחלה הכל היה בסדר, אבל אחר כך היא נעשתה עסוקה עם הילדים ואני – עם העבודה שלי. לא היה לנו זמן זה לזו"

היא משתפת את אמה בכל פרט מהנעשה בביתה, כל שיחה של משה-אמר-לי ואני-אמרתי-לו, מה הוא חושב על..., מה הם מתכננים, היכן בילו אתמול ומהן התוכניות למחר

אחרי כמה חודשים שהיא הולכת לפסיכולוג, לאשתי יש פתאום הרבה תלונות על נישואינו, שקודם לכן לא היו לה. השאלה שלי היא – האם הטיפול גורם לתלונות שלה?

מכתבך מתאר את הרגשות שעמם מתמודדים גברים רבים אחרי לידת ילדם הראשון. האינטימיות הייחודית ששררה בינך לבין אשתך השתנתה כעת באורח בלתי הפיך

אבל הם לא היו בדיוק מבריקים. על חלק היו עדיין פירורים ועל אחרים היו בועות סבון כי הוא לא רחץ אותם כמו שצריך. אז פשוט אמרתי, "מותק, בפעם הבאה בבקשה תשתמש במים החמים ובמברשת הקרצוף"

הם חדלו לספור מי אחראי למה ומי עשה מה מתי, כלומר, הם למדו לחשוב במונחים של לתת במקום לקבל, ולמדו להאמין ולסמוך על כך שהם יקבלו את מה שהם זקוקים לו

נישואים אינם עוסקים רק במה שאנו עצמנו מקבלים במערכת היחסים שלנו. נישואים נותנים לנו הזדמנות להעניק לאדם אחר ברמה עמוקה מאוד

טבעי ונורמלי שבני זוג יעברו תקופות מחזוריות של מרחק או אפילו ניתוק, שאחריהן יגיעו יותר אינטימיות וקירבה

נראה לנו, כי להודות בטעות הוא דבר כה קשה, כאילו יקרה דבר נורא בנוסף לעובדה שהודינו בהיותנו בני אנוש בעלי פגמים וחולשות

נשמע לי שאת ובעלך מתנהגים לפי דפוס מוכר ונפוץ, שבו את משחקת את תפקיד ה"אמא" והוא – את תפקיד "הילד העצלן"

קול רם ומודגש בחריפות יכול להעביר מסר של כעס, פניקה, היסטריה, התרגשות או חדווה נרגשת – תלוי בגובהו, במקצבו וכמובן, בתוכן

עמדתך כ"אוזן הקשבת" של שני נשים שלא מסתדרות זו עם זו אינו דבר בריא לא עבורך ולא עבורן

בין שנהיה מודעים לכך ובין שלא, התקשורת שלנו מושפעת מן הפרספקטיבה שלנו, כלומר מנקודת המבט שלנו

אולי היא נראית לך חזקה ומאיימת, אבל למען האמת סביר מאוד שהיא חווה אותך כחזקה ומאיימת

אני מכיר כמה אנשים שמתלוננים כבר שלושים שנה על אותם הדברים. "למה חם כל כך? למה השכנים שלי עושים כל כך הרבה רעש? למה בעלי/ אשתי עקשנ/ית כל כך?

השאלה היא כיצד את יכולה לקחת את המרחב האישי לו את זקוקה בלי לגרום לבעלך לחוש דחוי

"האם אכן הצלחת לשנות אותה בעשר השנים החולפות?" שאלתי. "לא", הוא ענה, "למעשה המצב רק הלך ונהיה גרוע יותר"

נכון, זה לעיתים מפחיד להודות בכך שיש לנו צרכים, ולרבים מאיתנו יותר קל לתת מאשר לקבל

ציפיותיהם היו הפוכות זו מזו בתכלית: הוא ציפה שיעזבו אותו לנפשו מבחינה רגשית, ואילו היא ציפתה שתהיה מסוגלת לחלוק את חייה הרגשיים עם בן זוגה כל אימת שתהיה זקוקה לכך

כשאדם כועס או עצבני, הוא גורם לרגשות דומים בקרב הנמצאים סביבו. לפיכך אנו יכולים להבין שכאשר מישהו מדבר אלינו בכעס נגיב אליו בחזרה בכעס

אנו חוזרים תשושים מן העבודה ואז מתחילים להתווכח על שטויות כמו מי ישטוף כלים, מי יתלה את הכביסה ומי ישכיב את התינוק לישון

בעלי ואני חשים פתאום מבוכה ואי-נוחות זה במחיצת זו. אני מניחה שלא שמתי לב כמה משיחתנו היומיומית נסבה סביב הפרטים הטכניים של חיי ילדינו

צרכיו הרגשיים של בעלי מוגבלים, והוא מצפה שגם שלי יהיו כאלה. אני מעניקה ומבטאת יותר אהבה ממנו, אך אני גם יותר מסובכת ותובענית יותר

בני הזוג ניצבים בפני קונפליקט בין שתי נקודות מבט שונות שלא ניתן לפתרון. כל ניסיון להצדיק רגשות ולעודד קבלת נקודת מבטו של האחר מוביל – באופן אופייני – לשום מקום

קשה לך להתמודד עם הצורך למלא אחר דרישות עבודתך החדשה, ובעת ובעונה אחת לנסות לשמור על השקט בסיטואציה מתוחה מאוד

יש לו כמה תכונות קטנות אבל מרגיזות, שמקשות עלי מאוד לחיות אתו. אני מנסה להסתיר ממנו את רגשותיי האמיתיים כדי שלא לפגוע בו